בית ההסתדרות הרפואית בישראל

ראשיתה של ההסתדרות הרפואית בישראל בשתי אגודות שהוקמו בתחילת המאה העשרים. האגודה הראשונה נוסדה בתל אביב, ב-1912, תחת השם "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו", והשניה בירושלים "אגודה של רופאים מדברי עברית", שהוקמה בירושלים שנה לאחר מכן. בין חבריה היו ד"ר אהרון מאיר מזי"א, בוגר הפוליטכניקום בציריך, אהרן יוסף ירמנס, בוגר אוניברסיטת ברלין, וד"ר אברהם אבו שדיד, בוגר האוניברסיטה האמריקאית בבירות. בין רופאיה של ירושלים, כמו ד"ר משה וולך שכבר פגשנו, היו כאלה שהתנגדו ליוזמה המבדלת את רופאיה היהודים של הארץ משאר הרופאים. שמה של האגודה – אגודת דוברי העברית ולא אגודת הרופאים העבריים נועד להצביע על נכונותה לקלוט גם רופאים ערבים וזרים. בשנת 1918 אוחדו שני הארגונים תחת השם "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל".

בפועל, שמה לה האגודה הירושלמית למטרה לפתח את השפה העברית במקצוע הרפואה, והקפידה לנהל את כל הישיבות, הצגות החולים וההרצאות בעברית. הרצאות בשפות זרות תורגמו לעברית. כתב על כך אחד מחברי הוועדה, אריה שמעוני מקלר, בשנת 1913: "במשך המהלך של הישיבה, במשך חלוף הדעות, הולכת השפה ומתפתחת, הולכת וקמה לתחיה. אמנם, העבודה הזו איננה כל כך קלה: עוד חסרים לנו הרבה מילים ומבטאים טכניים, אך הם הולכים ונבראים באופן טבעי". תהליכים דומים התרחשו במקביל במדינות האזור. בדמשק, לדוגמא הוקם ב-1919 בית הספר הערבי לרפואה. השימוש בערבית כשפת הוראה הצריך תרגום של מונחים רפואיים לועזיים, לצד חידוש מונחים מהרפואה הערבית של ימי הביניים.