צרפת הייתה מעצמה נוספת שביקשה לחזק את השפעתה בירושלים. הקמתו של בית החולים הצרפתי לא נבעה רק מתחרות בין מדינות אירופה, אלא גם מתוך מאבק בין זרמים שונים בנצרות על ליבם של תושבי הארץ. בית החולים הוקם בשנת 1851 במימון ממשלת צרפת. אחיות המנזר הקתולי סנט ג’וזף סעדו את המטופלים במקום.
המנהל היהודי-נוצרי של בית החולים
מספרים כי הרופא הראשון שעמד בראש בית החולים שקם בעיר העתיקה היה ד"ר ארנולד מנדלסון, נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון. ד"ר מנדלסון נעצר בפרוסיה בשל פעילותו הסוציאליסטית, ושוחרר מהכלא בתנאי שיעזוב את גבולות המדינה. הוא הגיע לירושלים וביקש לעבוד באחד מבתי החולים בעיר, אך לא התקבל לעבודה. הקונסול הצרפתי פנה לד"ר מנדלסון והציע לו לבנות בית חולים שיתחרה בבית החולים הגרמני בעיר, ובתמורה, הציע הקונסול להעניק לו אזרחות צרפתית. ד"ר מנדלסון פעל בנחישות לפתיחת בית החולים, ואף המיר את דתו מנצרות פרוטסטנטית לקתולית. למרות מאמציו, לא זכה ד"ר מנדלסון לקבל אזרחות צרפתית. הוא התגייס כרופא לצבא העות'מאני ונפטר במהלך שירותו הצבאי.
השיניים והגבול החדש בין ישראל וירדן
לאחר 1948 נותר בית החולים בשטח מדינת ישראל, אך צמוד לגבול עם ירדן. אחת הנזירות ששהתה בבית החולים לאחר הפסקת האש נתקפה בשיעול עז בעת שהביטה מהחלון, ושיניה התותבות נפלו אל מחוץ למבנה, אל שטח ההפקר בין ישראל לירדן. חיילי צה"ל סירבו ללכת לחפש את השיניים ולהחזירן לנזירה מחשש לחילופי אש בינם לבין הלגיון הירדני. הם העבירו את בקשתה של הנזירה לוועדת שביתת הנשק, ששלחה משלחת שהורכבה מקצין צה"ל, קצין ירדני וקצין צרפתי מכוחות האו"ם. המשלחת מצאה את השיניים והשיבה את האבדה לבעליה.