בית הכנסת העתיק

“…ואילו הוא (יחיאל) נשחק עד עפר. לא הרעב הכריע אותו ולא העבודה הקשה, כי אם ההשפלה שבתלות בפקידים. הוא שנא אותם ושנא את השיטה שקיימה אותם. הוראה חדשה יצאה עתה מלפני מסיה יצחק אושרי(היה הפקיד הראשי). בכל יום יעמוד איכר לפני דלתו, מוכן ומזומן לצאת בכל שליחות שתעלה מלפני הוד פקידותו. יחיאל הכריז כי לא ייכלל במניין משרתיו של אושרי”

העונש היה שאושרי הפסיק לספק ליחיאל את התמיכה החודשית בסך עשרה פרנק ואת קצבת המספוא לסוס.

עקשנותו של יחיאל הביא את משפחתו לפת לחם.

25-30 משפחות ייסדו את ראש פינה ב1882, סה”כ כ- 120 נפש. השלטון העות’מניים אסרו על בניית מבנים חדשים במושבה ולכן נאלצו העולים להמשיך לחיות בבתים שנרכשו ממתיישבי גיא אוני.

בשנת 1883 היה גורלם דומה לזה של המתיישבים הראשונים. הם הגיעו לפת לחם, לא היה להם כסף לחזור לרומניה, ולא היה כסף להמשיך.

הוחלט לשלוח משלחת ולבקש סיוע מהברון הירש, שהקים כמה שנים קודם לכן את ארגון יק”א (Jewish Colonization Association) . הברון הירש לא האמין ברעיון הציוני והציע לממן את מעבר המתיישבים הרומנים מראש פינה לחוות חקלאיות בארגנטינה. הנציגים שפגשו את הברון חזרו אל המושבה הצעירה עם ההצעה והתכנסו בבית הכסת כדי לקבל את ההחלטה. האווירה הייתה אווירת נכאים והכיוון היה עזיבת המקום.

לפתע נפתחו דלתות בית הכנסת בסערה ונכנסה אישה מהודרת בלבושה, אשתו של בנדל שכונתה גם “הנסיכה המולדובית” (משום שהיא נראתה כמו נסיכה שאינה שייכת למקום- אישה יפה ומעודנת שנהגה להתלבש במיטב בגדיה, ידיה וציפורניה מטופחות היטב, כולם חשבו שהיא תהיה הראשונה לנטוש את המושבה בחזרה לרומניה) . היא הישירה מבט ואמרה לכולם להרים את יד ימין ולהישבע כאן בבית הכנסת שלא לעזוב את אדמתה של ראש פינה. הגברים קמו ונשבעו, והחלטה זו נחשבת להחלטה דרמטית כי היא זו שגרמה להם למשוך ולהמשיך עוד קצת, להחזיק מעמד עוד קצת עד שיחול השינוי.