בית הפקידות

“יחיאל שכב על המזרן ליד הקיר ולידו מושלכת שמיכה בדואית. בחדר הקודר שרר קור מקפיא עצמות. המים דלפו מן התקרה לתוך גיגית ונקישתן החלולה, החדגונית, של הטיפות כמו הוסיפה עגמומיות לחדר.

סמרטוטים היו מערמים בפינות החדר, “ממלכתם” של כל אישה וילד. זיעה ניגרה מגופו של יחיא לכאילו עבד בשדה ביום קיץ לוהט.

פאניה מזגה ליחיאל כוס מים וניסתה להכניס לפיו את הכיניןשהביאה עימה.שפתיו מיאנו להיפתח והיא הביטה בו בבהלה, תוהה מה תעשה”

לבסוף, פאניה מחליטה להביאו לראש פינה ושם יחיאל נפטר ממחלת המלריה.

לפרופסור מר היו שתי בנות, מיה וארנה.
באחת מהנסיעות המשותפות של פרופסור מר וביתו ארנה לתל אביב, הם קבעו להיפגש בדרך חזרה בתחנה המרכזית של עפולה. ארנה לא הגיעה ואביה המודאג חזר לבד לביתם בראש פינה. לאחר 5 חודשים הגיעה ארנה כשהיא בהריון מתקדם, אז סיפרה לאביה כי התאהבה בערבי נוצרי מחיפה והוא אב התינוק. פרופסור מר שהיה יהודי וציוני גאה סילק את ביתו באותו הרגע והכריז שהוא לא רוצה לראותה לעולם.

ארנה, שהייתה קומוניסטית מושבעת התחתנה עם סליבה, חבר המפלגה הקומוניסטית. לזוג נולדו שלושה בנים, לאחד מהם הם קראו ספרטקוס (על שם משחרר העבדים ברומא), לשני- אביר ולשלישי- ג’וליאנו.
לימים, ארנה הקימה במחנה הפליטים ג’נין, תיאטרון ילדים, שם הייתה עסוקה כמעט עד יומה האחרון עד שנפטרה ממחלת הסרטן. בנה ג’וליאנו מר המשיך את דרכה וניהל את תיאטרון הילדים עד שנרצח במחנה הפליטים. יש הסבורים שחמאס הוא זה שלא אהב את הנוכחות שלו במקום.

פרופסור מר לא הסכים עד יום מותו לפגוש את הבת הסוררת ומסופר שכאשר הוא הוריש את רכושו, הוא בחר לתת אותו למדינה ולא לבתו, ואמר שטוב לו לתת את רכושו למדינה מפוארת שכזו ולא לבת סוררת שכזו.