בית חנה רובינא

“היא – אותו אהבה, הוא – את בית המרזח, ושניהם אהבו את הלילה ברחוב…”(מילים: אלכסנדר פן) אהבת חייה של רובינא (חוץ מהתיאטרון כמובן) היה בלי ספק איש סוער, ייצרי, קומוניסט, חובב אלכוהול, מתאגרף, איש קולנוע ובעיקר המשורר הכה מוכשר – אלכסנדר פן.. כן, כן, הוא היה מהמם.
פן היה נשוי עם שני ילדים – כשפגש את רובינא ב”הבימה”. הוא הוזמן לעשות עיבוד למחזה שבו רובינא שיחקה.
השנה 1931 18 שנה הפרידו ביניהם. הוא היה בן 25 היא בת 43 לערך.
הם היו הזוג היפה של תל אביב. בט”ו בשבט של 1934 נולדה ביתם המשותפת, אילנה. רובינא, שהתעקשה ללדת בירושלים, כמעט שמתה במהלך הלידה. כל הארץ עמדה על בהונותיה, וחיכתה לעדכונים יומיים על גבי לוחות מודעות ובעיתונים, אודות מצבה של רובינא “המלכה האם”. חמישה חודשים שכבה בירושלים עד שהחלימה וחזרה הביתה עם אילנה הקטנה. כשנה אחר כך רובינא ופן נפרדו.

אני מזכירה – מדובר באישה לא נשואה שילדה מחוץ לנישואין, אם חד הורית, שילדה בגיל 46 (שגם היום זה לא נחשב מוקדם), וקרייריסטית – אחת הנשים הנערצות ביותר בישראל בתקופתה. העריצו אותה לא רק בגלל שהייתה לה נוכחות מדהימה, מראה וקול מיוחדים – העריצו אותה כי היא הייתה אשת תרבות. היה לה מה להגיד והיא השפיעה על החברה שבה היא חיה. היא גם לא הייתה אישה קלה… היא לא יכלה לוותר על צורת החיים הישנה שלה, וגידלה את אילנה, בסיוען האדיב של מטפלות, משפחות אומנות וחברות. או כמו שאמרה פעם אילנה: “לאט לאט הבנתי שהתיאטרון זה דבר מאד גרוע כי זה תמיד לוקח לי את אמא שלי”

בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייה גם חנה רובינא מצאה את עצמה נאבקת במחסור הולך וגובר של תפקידים, במרדף אחרי עבודה ובתסכול ובעלבון שנבעו מכך.
זה סוד ידוע בתיאטרון (וגם בקולנוע) שלא כדאי לך להגיע לגיל 40, כי זה השלב שבו את עוברת מתפקידי הפתיינית לתפקידי האימא, או (חלילה) פשוט לחסרת עבודה… קוראים לזה גילנות – אפליית אדם על רקע הגיל שלו.
לשמחתנו בשנים האחרונות יש שינוי בנושא וכבר נכתבים תפקידים מרתקים לנשים, למרות שיש להן קמט כזה או אחר, חלילה..
אם נחזור לחנה רובינא – בשנת 1956 היא מקבלת את פרס ישראל לאמנות התיאטרון, ובפברואר 1980 יורד המסך על חייה של “המלכה האם” של התיאטרון העברי. אבל אותה זוכרים עד היום, זה בטוח! רוצים הוכחה? 40 שנה אחרי מותה עוד מזכירים אותה, צפו בזה:

31/1/1922 מוסקבה – “הדיבוק” – הצגה ראשונה. ההצלחה הייתה כבירה. על הבמה – עברית. בקהל – כמעט אף אחד לא מבין עברית. אבל עד היום כולנו יודעים לצטט את “דיבוק – צא!”… .
ולמה “צאיייי”? כי מקימי תיאטרון “הבימה” דיברו – גם בארץ – במבטא רוסי כבד.
“הדיבוק” – בעברית – בגרסתו המקורית – הוצג ב”הבימה” יותר מ1100 פעמים (!) משנת 1922 ועד לסוף שנות ה60′. וכמובן שהיו ויהיו עוד גרסאות רבות ומוצלחות.

אז על מה המהומה?
ה”דיבוק” הוא מחזה מסתורין המבוסס על הקבלה ועל כוחות נסתרים בחיי האדם. העלילה מספרת על בחור ישיבה אביון ששמו חנן שמתעסק בתורת הנסתר, ומאוהב בלאה בת הגביר (כן, זאת חנה רובינא בתפקיד חייה) . כשמתברר לחנן שאהובתו עומדת להינשא לאחר, הוא מת, אך נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה מתחת לחופתה. אבא שלה לוקח אותה אל הצדיק כדי שירפא אותה, אך בעת גירוש הרוח מתברר סוד אפל מהעבר, לפיו – אבא של חנן ואבא של לאה נשבעו זה לזה כי אם יהיו להם בן ובת הם יחתנו אותם בבוא היום. מאחר ואבא של לאה שכח את הבטחתו ועמד לחתן אותה עם אחר – רוחו של חנן נכנסה בגופה של לאה. ולבסוף, כשהדיבוק יוצא בכוח החרם – לאה נופחת את נשמתה ומתה ביום חתונתה. נשמותיהם של הצעירים האוהבים – חנן ולאה – מתאחדות ב”עולמות הגבוהים”.

את המחזה כתב שלמה אנ-סקי (רפופורט) שהיה משורר, מחזאי, היסטוריון ופולקלוריסט.
מאחר והמחזה נכתב במקור ברוסית והוסב ליידיש היה צריך לתרגם אותו לעברית. המשורר הלאומי – חיים נחמן ביאליק – תרגם את המחזה מיידיש לעברית – בלי הרבה חשק אבל בכישרון רב.
יבגני וכטאנגוב, שהיה המורה של השחקנים הצעירים ב”הבימה” במוסקבה לא ידע עברית אבל ביים את ההצגה בהצלחה מסחררת.

“הדיבוק” נשאר אתנו עד היום! עובדה שכולנו יודעים לצטט :”דיבוק צאיייי”