בית מטוסיאן – תחנת סיום

מטוסיאן היה פליט ארמני, ניצול הפרעות שפרעו הטורקים בארמנים באנטוליה בשלהי המאה ה-19. הוא התגלגל לבית יתומים בבית לחם ואז לירושלים, בה התחנך בבית היתומים הסורי (“שנלר”). מטוסיאן רכש מקצוע, היה למנהל חשבונות, פקיד ומורה לשפות. לימים סיפר ברג’ מטוסיאן, בנו של ורטאן, שאביו היה איש משכיל ואינטלקטואל רחב-אופקים שהקפיד מאד על חינוך ילדיו, כולל חינוכם המוזיקלי. לאחר נישואיו הראשונים זכה בהגרלה והרוויח סכום כסף גדול. עם כספו בנה את ביתו זה, ובו שלוש דירות. באחת מהן התגורר עם משפחתו, ושתי האחרות הושכרו למשפחות של פקידים בריטים בכירים, אחת מהן משפחתו של אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל. לאחר שהתאלמן נישא מטוסיאן עוד פעמיים. אשתו השלישית הייתה גרמנייה, ובזכותה קיבל נתינות גרמנית. לפי עדות אחת גילה אהדה רבה למשטר הנאצי והחזיק בביתו עותק של ‘מיין קאמפף’.

היוקרה של טאלביה בתקופת המנדט המשיכה להתקיים גם אל תוך תקופת המדינה. בשכונה מוקמו מספר מוסדות חשובים, חלקם ממלכתיים, חלקם תרבותיים: מעון רה”מ, בית הנשיא, תיאטרון ירושלים, מכון ון-ליר, האקדמיה הישראלית למדעים והמועצה להשכלה גבוהה, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, לשכת עורכי הדין, יד הרב נסים ואפילו שלוחה מקומית קטנה של אוניברסיטת ברנדייס היהודית-אמריקאית, כפי שראינו בתחנה 13. ב-52′ גם נוסדה בשכונה שלוחה של התיכון שליד האוניברסיטה, מוסד חינוכי אליטיסטי, וגם מרכז זלמן שז”ר לחקר תולדות העם היהודי פעל בה פעם. ועוד אנקדוטה מעניינת ופחות ידועה: במקום שבו ניצב היום תיאטרון ירושלים, הכוונה המקורית הייתה להקים את “היכל השלום העולמי” של ארגון הבונים החופשיים. לבסוף הוחלט שייבנה בימין משה, וגם רעיון זה סופו שנגנז.