בצמוד לסראייה, בית העיריה העותמני מהמאה ה-18, הקים דאהר אל עומר דירת מגורים לאחת מנשותיו ושם התגורר בזמן ששהה בנצרת. עם השנים הפך המקום לדיוואן (כלומר בית קפה / מסעדה /מקום מפגש) של אחד מהאנשים המקסימים ביותר של נצרת – אבו אשרף. אבו אשרף הוא אדם מבוגר, אוהב אדם וחביב שהפך אטרקציה בפני עצמה ואחד מהשגרירים של העיר. תמונתו מככבת בספרי מטיילים רבים ובשלל כתבות עיתון בגלל אופיו וקבלת האורחים הנהדרת שלו, בגלל האוספים המרהיבים המקשטים את המקום שלו וגם בגלל הקטאייף המתוק והנפלא שהוא מכין כל ימות השנה… בתאבון.
מגדל השעון של נצרת
על מבנה הסראייה, בית העיריה העות’מני, בנצרת מתנוסס מגדל שעון אחד משבעה שהקים סולטן האימפריה העות’מנית ברחבי ארץ ישראל.
מגדלי השעון בארץ ישראל נבנו לציון 25 שנה לשלטונו של הסולטן עבד אל-חמיד השני, שחל בשנת 1901. במסגרת זו הוא ציווה להקים 100 מגדלי שעון בכל רחבי האימפריה העות’מאנית. בהקמת מגדלי השעון ביקש הסולטן להעביר מסר של דייקנות וקידמה, מעין אות לכניסת האימפריה לעידן המודרני.
בתחומי ארץ ישראל נבנו שבעה מגדלי שעון בערים הבאות: יפו, ירושלים, שכם, חיפה, עכו, צפת ונצרת.
דאהר אל-עומר
דאהר אל-עומר (1689–1775) היה שליט הגליל במאה השמונה עשרה. הוא היה ממוצא בדואי, בן למשפחת אל-זידאני מהעיירה דיר-חנא. דאהר הפך להיות ראש משפחתו בגיל צעיר והוא פיתח מאוד את הגליל כולו כאשר מפעליו העיקריים היו הקמתה של חיפה החדשה, פיתוחה של עכו כעיר נמל וביצורן של ערים רבות נוספות בגליל כגון טבריה ושפרעם. הוא פיתח מאוד את הכלכלה בגליל והזמין את היהודים להתיישב בעכו ובטבריה.
לנצרת היה לו יחס מיוחד. את מגורי אשתו הדמשקאית האמידה, שסירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות שלו בדיר-חנא, קבע בנצרת. דאהר בנה לה ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (וכיום לדיוואן אל סראייה…). במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשא גם אותה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר ולשהות בה פרקי זמן ארוכים.
עד היום חיים בנצרת מצאצאיו ואפילו אחד ההוסטלים בעיר (דאהר) שייך לנין-נינו…