הגימנסיה העברית רחביה

יוני נתניהו: “רינה, את כבר כמעט בת שש עשרה. האם מסוגלת את להאמין, שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך? לחרק החי רק ימים מועטים נדמה ודאי שהוא חי תקופת זמן עצומה. אולי מסיבה זו נראה לנו שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו עליו להשתדל למצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם, איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור הרי שמחצית מחידת החיים היתה נפתרת. אני רק יודע שאני רוצה להגיע לגיל מסויים להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר…אני חייב להרגיש שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דין וחשבון על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי (יוני נתניהו, מכתבי יוני).

דני מס: היה מפקד “מחלקת ההר” שמוכרת כל”ה אותם 35 לוחמים שיצאו לעבר גוש עציון הנצור ואיבדו את חייהם בנסיון להגיע לשם.
“אתמול סחבו אותי כמה חבר’ה בערב לנשף. בדרך כלל אינני נוהג לבקר בכגון זה, אלא שהחלטתי בכל זאת לנסות פעם ולראות איך ומה זה. רקדו שם כל הזמן ריקודים סאלוניים. היות ואינני רוקד, גם בריקודים עממים אינני אומן, ישבתי לי בנחת מן הצד, אבל לא השתעממתי אלא כעסתי ורתחתי. הסתכלתי בבחורים ובבחורות, ראיתי את הריקנות הציניות וחוסר כל דאגה אלא לחיים הפרטיים לקריירה משרדית וכיוצא באלה. אני לא אבוא לקטרג על הנוער האדיש והמשתמטכי אני יודע שיש גם אחרים אולם אני יודע שיש גם הרבה הרבה כאלה, וזה מעורר תמיד כל מיני מחשבות נוגות על הווי חיינו וחינוכנו כאן ובכלל. תחילה נתעורר ביו החשק לקלקל להם את הערב להתחיל פתאום בויכוחים על הגיוס. לשאול בתמימות כביכול אם הם אינם יודעת על הנעשה בארץ, אם לא קראו במקרה את הספר “בשבי ובמחתרת” או “פרשת השואה” אם לא גונב אליהם במקרה שמץ דבר על איזו בריגדה יהודית שנלחמה באיטליה , אלא שחזרתי בי. לא זו הדרך. סוף סוף אינני שולל מאיש את הזכות לשמוח ואפילו בזמנים אלה. ישמח לו כל אחד כפי הנוסח שלו . קלקול השמחה שלהם עשוי היה אך לקלק ולהשניא את המפעל שלנו כולו. את עצם הדבר שרוצה הייתי שיחשבו עליו. יש למצוא דרכים אחרות להגיע אליהם ואפשר להגיע, אלא שזה דורש מאמצים רבים, סבלנות ומפעם לפעם גם לחשוף את מקל החובלים הטמון בכיס (30/3/45)