מי הם הקפוצ'ינים ומה הם עושים בטאלביה? מה מייחד אותם לעומת מסדרים קתוליים אחרים, ומה היו צריכים הנזירים לעבור עד שהצליחו להקים את המנזר שלהם כאן? מה קרה בשטח המנזר בזמן המנדט, ולאחר קום המדינה, ומה הקשר ליונה וולך? מן הנקודות היפות והחשובות בסיור.
האחים הקפוצ׳ינים ומנזרם בירושלים
המסדר הקפוצ’יני נוסד באיטליה בראשית המאה ה-16 והיה למסדר עצמאי בראשית המאה ה-17. האחים הקפוצ’ינים התפלגו מעם המסדר הפרנציסקני, הגדול והידוע יותר, עקב מה שהם ראו בתור הסתאבות של הפרנציסקנים והתרחקותם מן האדיקות הדתית המקורית שאפיינה אותם. הם נקראים “קפוצ’ינים” על-שם הכובע הארוך (קפוצ’ון) שהוא חלק מגלימתם החומה (הנזירים גם נתנו את שמם לקפוצ’ינו, המשקה האהוב שצבעו כצבע גלימתם…). הם נהגו לייחס חשיבות גדולה לפשטות, צניעות ועוני – מורשת המקור הפרנציסקני שלהם. הם נהגו להסתובב יחפים, לקבץ נדבות ולהחזיק במנזריהם מלאי מזון מצומצם ביותר. עם השנים, בני-אצולה ובני-מלוכה עשירים – ואולי גם אכולי רגשות אשם – הצטרפו למסדר, שחבריו פרוסים היום במדינות רבות ועוסקים בפעילות קהילתית ופעילות של חסד בעיקר בשורה של מדינות עניות. את השטח בירושלים רכשו הקפוצ’ינים מידי הכנסייה היוונית ב-1931 במטרה לבנות עליו את המנזר שלהם. הבנייה החלה ב-1935 על-רקע יחסים עכורים בין בריטניה לאיטליה עקב פלישתה של איטליה לחבש (אתיופיה). ב-1937, על-סף השלמת הבנייה, הופקע המקום על-ידי הבריטים והפך למחנה מעצר ששימש במהלך מלחמת העולם השנייה (שבמהלכה הייתה איטליה, שחברה לגרמניה הנאצית, למדינת אויב עבור הבריטים) ואף לאחריה. עם קום המדינה הוחכר חלק משטח המנזר למדינת ישראל שהקימה עליו בי”ח פסיכיאטרי, בו אושפזה בין השאר המשוררת יונה וולך. ביה”ח נסגר ב-1999 לאחר שהמדינה לא הייתה מעוניינת להמשיך בחכירת השטח, והמנזר הורחב על-חשבונו. כיום מנהלים כאן האחים הקפוצ’ינים בית הארחה ומרכז דתי-רוחני, בנוסף על עיסוקם בפעילות של סיוע לקהילות חלשות.