כיכר צינה דיזנגוף

ג’ניה אוורבוך נולדה בשנה שנולדה תל אביב -1909. אמא שלה הייתה פסלת. אבא שלה היה הרוקח של תל אביב הקטנה. בגיל 17 החליטה לנסוע ללמוד אדריכלות ברומא ואחר כך עברה לבריסל. היא הייתה בחורה יחידה בכיתה של בנים. ארבע שנים אחר כך היא חוזרת כאדריכלית מדופלמת לתל אביב ובהמשך פותחת עם שותף משרד אדריכלות. ב1934 היא זוכה במכרז ומתכננת את הכיכר שאנחנו נמצאות בה.
ג’ניה אוורבוך הייתה אדריכלית פורצת דרך. היא עבדה בתחום שנחשב (אולי עד היום) ל”גברי”. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ולא וויתרה – גם אם זה היה כרוך בוויכוחים עם גברים שלא אהבו את הרעיון שהם מקבלים הוראות מאישה. היא הייתה דעתנית, עצמאית ויצירתית.

היא התחתנה עם חיים אלפרין שהיה המפקד הראשון של המשטרה העירונית ולקח חלק בהקמת מכבי האש, מגן דוד אדום והמשמר האזרחי של תל אביב.

מה עוד ג’ניה תכננה? את קפה גלינה ואת אצטדיון המכביה (שניהם באזור נמל תל אביב וכבר לא קיימים…) את בתי הספר “שבח” ו”מקס פיין”, את כיכר סטרומה בחולון, את בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי”ב, את “בית החלוצות” בשכונת רחביה בירושלים ועוד הרבה מבנים ברחבי הארץ.
…וגם את שכונת שחקני “הבימה”. לשם אנחנו עוד נגיע…

נכון. היא הייתה אשתו של ראש העיר. וזהו? לא ממש. צינה הכירה את מאיר כשהיא בת 11 והוא בן 22. כעשור אחר כך הם התחתנו באלכסנדריה שבמצרים ועברו להתגורר ליד מפעל בקבוקי הזכוכית בטנטורה – המפעל שאותו הקים בעלה בשליחות הברון רוטשילד. כשהייתה בהריון חלתה בקדחת ובהוראת רופאיה נסעה לפריז, שם נולדה הבת שולמית שהייתה חלשה ונפטרה בגיל חודשיים. מאז נותרו בני הזוג דיזנגוף ללא ילדים. צינה יצקה לתפקידה כאשת ראש העיר תוכן ועשייה. היא עסקה לאורך השנים בהוראה (הייתה מורה לצרפתית), היא סייעה לבעלה בפעילות למען קידום העיר תל אביב, במיוחד בתחום הניקיון העירוני, הגינון והחינוך. היא למדה ואהבה אומנות ולאחר מותה הקים מאיר מוזיאון עירוני לכבודה בביתם המשותף בשדרות רוטשילד 16.