לשכת התיירות

אחד הדברים המרתקים והדרמטיים באותם ימים של בניית המושבה הגרמנית, היו היחסים של הגרמנים ושל הצרפתים על ההגמוניה במפרץ חיפה. אפשר לראות את המאבקים הללו כמיקרוקוסמוס של המאבקים הכלל עולמיים שהתרחשו בין האימפריות שהיו בחיפה באותן שנים.

הנזירים הכרמליתים היו בעלי זיקה להר הכרמל כבר מהיווסדם במאה ה – 12 בגלל הקשר שלהם לאליהו הנביא ופועלו במקום. אחרי תהפוכות רבות הם מתיישבים במקומם של היום במאה ה – 18 בקצה המצוק הקרוב לים במקום המכונה סטלה מאריס (כוכב הים) או ראש כרמל.

מאחר והם היו מסדר קתולי, זה היה רק עניין של זמן עד שיחלו ההתנגשויות והמאבקים הראשונים אל מול הפרוטסטנטים שנואי נפשם שבתחילה רק רצו להתיישב למרגלות הכרמל, במושבה הגרמנית של היום.

3 שנים לאחר ההתיישבות הגרמנית על הכרמל פורצת מלחמה בין צרפת לפרוסיה הנתמכת על ידי מדינות גרמניות נוספות, המלחמה מסתיימת בהשפלת צרפת, במצעד צבאי גרמני בפריז ובהכרזה על קיסרות גרמנית של כלל המדינות הגרמניות, מה שנחשב לאירוע מכונן וייסודה של גרמניה המודרנית. אירוע שעליו צרפת לא סלחה ולא שכחה עד היום… גם לאחר שתי מלחמות עולם..

בכל מקרה הדברים הצליחו להתנהל בשנים בדרך כזו או אחרת, שהחליטו הטמפלרים ללטוש עיניים להר הכרמל הממוזג והמוצל ברצונם להקים התיישבות נוספת על ההר, סמוך לצרפתים.

הצרפתים מצידם לא רק שהתנגדו לבניית השכונה, אלא ממש מנעו את המעבר של הגרמנים לכרמל על הדרך היחידה שהייתה להר. הם טענו שהכרמל, כמו גם הדרך להר, שייכים להם, הקימו חומה וחסמו את המעבר הגרמני להר.

הגרמנים, כמו שאמרנו, היו עם רוח גבית, וממש לא התכוונו לותר, הם עשו מידי פעם פרובוקציות, משכו את הכרמליתים לבתי משפט וניהלו מאבק עיקש על מנת להצליח לפתוח את הדרך ולהקים שכונה על הכרמל.

לאחר שחלק מהעימותים נגררו להשפלות, נדרשו לסוגיה ביסמרק – קנצלר הברזל הגרמני, ולאו ה – 13 האפיפיור. בסיום החליטו על פתרון וחלוקת הכרמל בין כרמל גרמני לכרמל צרפתי. נפתרה הבעיה והמחסום להקמת שכונה גרמנית נפתח.

שלא תבינו לא נכון, אהבה גדולה לא הייתה שם, במהלך מלחמת העולם הראשונה נשלחה לחיפה אוניית מלחמה צרפתית שהפגיזה את בית הקונסול הגרמני בעיר כתגובה להרס אנדרטה בסטלה מאריס.

את מלחמת העולם הראשונה התחילו המושבות הגרמניות כמעצמה ובני ברית של העות’מאנים השולטים בארץ, אך סיימו את המלחמה כשהבריטים שולטים בארץ והם בין לילה נתיני מדינת אוייב.
בהיותם כאלה החליטו הבריטים לגרש את חלקם למצרים, הדגש על הגרוש היה דווקא על המושבות הדרומיות יותר, אך בכל מקרה בשנת 1920 הגרמנים קיבלו אישור לשוב למושבותיהם ונכסיהם. העולם חזר לקדמותו, הגרמנים והבריטים בארץ ישראל החלו לשתף פעולה ולבנות ולפתח את הארץ יחד.
מלחמת העולם השנייה היתה דרמטית ואגרסיבית הרבה יותר. כבר מעליית הנאצים לשלטון היה ברור שיש גרמנים שתומכים בנאצים ואף התקיימו פעולות של הנוער ההיטלראי בארץ. עם פתיחת המלחמה התגייסו חלק מהטמפלרים לצבא גרמניה אך אלו שנשארו בארץ נחשבו כאזרחים עוינים. המושבות הטמפלריות הוקפו בגדרות ונוהלו תחת שמירה וניהול של בריטים עם נוטרים יהודים.
תושבי חיפה הגרמנים בכלל נשלחו למעצר ליד עכו ועם התקדמות הצבא הגרמני באפריקה והחשש בארץ ישראל החליטו השלטונות הבריטים לגרש בעיקר את הגברים הטמפלרים למחנות מעצר באוסטרליה. בתהליך איטי הלך והתפורר היישוב הגרמני בארץ עד סיומו הסופי עם הקמת מדינת ישראל.

עם פתיחת מלחמת העולם השנייה היו על אדמת פולין כמה מאוד יהודים מארץ ישראל שהיו בביקורי קרובים לאחר שכבר עלו לארץ והיו נתינים בריטים. מצד שני בארץ ישראל שהו הטמפלרים שהיו אזרחים גרמנים.
שתי המעצמות רצו להראות נאמנות לאזרחיהם והיה להם אינטרס מובהק לחלץ אותם ממדינת האויב לארצם. החשש הגרמני היה שבשחרור הבריטים היהודים מארץ ישראל יגיעו לישראל גם ידיעות על רצח היהודים, והחשש הבריטי היה שעם הבאת היהודים לישראל יחדרו גם כוחות ביון לארץ.
כך או כך, האינטרס עלה על החשדנות ובמהלך המלחמה היו 5 אירועים של החלפת אזרחים, כשרכבות של יהודים הגיעו לארץ ישראל תמורת טמפלרים שחזרו לגרמניה.
החילוף הראשון נעשה כבר בדצמבר 1941 אז נלקחו כמה נתינים בריטים יהודים מפולין לגרמניה ומשם לאיסטנבול ובולגריה, משם דרך החתחתים המשיכה דרך סוריה. שם בגבול הם עברו לידי הבריטים ששלחו אותם לחקירה בבת גלים ומשם לביתם.
הקבוצה השנייה יצאה בנובמבר 1942 לדרכה מוינה, היא עברה ברכבת דרך איסטנבול, סופיה, דמשק והגיע עם הרכבת עד עפולה! שם הם ירדו לרציף, קיבלו אוכל ושתיה ונשלחו באוטובוסים לעתלית. הרכבת הזו נחשבת למקור המידע האמין והראשוני להשמדה של יהודים אירופה על ידי הגרמנים. עד כה היו ידיעות בסיסיות שנטו להתעלם מהם, אך אנשי רכבת זו הביאו איתם לארץ מידע מדויק וכואב במיוחד.
אחרי העדוית של קבוצה זו כבר לא היה אפשר להתכחש, הם הביאו עדויות על הפתרון הסופי ועל סוביבור, טרבלינקה ועוד. לאחר שהעדות שלהם התקבלה כאמינה הוכרזו בארץ 3 ימי אבל על ידי הסוכנות שקיבלה ועיבדה את הראיות.
אחד מהחוזרים לארץ היה יעקב קורץ שנולד בפולין ועלה לארץ ב 1920, והקים את המוסך השני בתל אביב שגם טיפל ברכבו של דיזינגוף. בשנת 1938 נסע לפולין על מנת לנסות להשיב את הנכסים של משפחתו לבעלותו ונקלע למלחמת העולם הראשונה והפלישה לפולין, הוא הגיע לארץ כאמור עם הרכבת השנייה לאחר שכבר היה לו ידע על ההשמדה וכתב הרבה על למה קשה ליהודים בארץ, וגם בפולין אגב, להבין את העובדה שהיהודים מושמדים.
לאחר עבודה מרוכזת המגובה בעובדות, מספרים ודרכי פעולה פרסם קורץ ב 1944 בעברית את ספר עדות שהתקבל כמסמך אמין ומצמרר של עד ראיה לשואה ולהשמדה.
בפברואר 43, יולי 44 ואפריל 45, הגיעו עוד 3 קבוצות של ניצולים ממכונת ההשמדה הנאצית לארץ תמורת העברה של טמפלרים גרמנים בחזרה.
בסך הכל ניצלו בצורה זו בערך 800 נפשות מידי הנאצים כשמעל 500 מהם יהודים שהיו נשלחים למוות בודאות די גבוה.