מבוא לסיור

140 שנים של מסחר עם עליות ומורדות. הצלחות מסחררות ורגעי כאב ותופת והרבה חסד ורחמים. שוק שנוצר ספונטנית כצורך של תושבי האזור על הדרך, ועם השנים הפך לשוק הגדול בארץ, נוצץ ומקורה, ועם מיטב תוצרת ישראל. איך הפך משוק של פירות וירקות פשוט לאזור תוסס של בילויים ואמנות? שוק שהיה מתמלא בעיקר בימי שוק (שני חמישי ושישי) והיום מתמלא יום יום ועד השעות הקטנות של הלילה! אנסה להסביר איך הפך משוק מקומי-ירושלמי למותג כלל ישראלי מצליח, ובשנת 2019 נבחר לאחד מעשרת השווקים הטובים בעולם בכמה מגזינים נחשבים.

באותה תקופה כשהיו צריכים תושבי אותן השכונות הראשונות של האזור לעשות “קניות”, היו נאלצים ללכת אל העיר הקרובה ירושלים (לפני שנהייתה עתיקה) היו יורדים על הדרך הראשית לכיוון שער יפו כחצי שעה, ירידה לקנות בשווקים המסורתיים של העיר ואז לסחוב הכל בחזרה, הפעם בעלייה ארוכה ומתישה, לצידם על הדרך היו חולפים על פני שיירות של הכפרים הערביים ממערב לעיר, ליפתא, שייח באדר ועוד שהיו מביאים את הסחורה שלהם אל השווקים של העיר.כשנתרבו התושבים באזור זה החלו הפאלחים והמסטורות לעצור ולשבת על המגרש הריק שהיה כאן, ולמכור לתושבים המתרבים באזור.

בתחילה השוק המאולתר נקרא שוק בית יעקב על שם השכונה הצמודה שהייתה הראשונה באזור זה והרחוקה ביותר מהעיר.

הנשים היהודיות ראו מה טוב, קרוב לבית, איכות בסדר, והחלו לתרגל את הערבית שלהן כדי להתמקח על המחיר, והערביות תרגלו את העברית שלהן לענות להן בחזרה, ולפנות ליהודים המתרבים. וכך אפשר להגיד נוצרה השפה הישראלית. לדעתי עד היום, אם תשאלו צעיר, באיזה שפה זה אלטה זאכן? מן הסתם יענה ערבית! כי אחרוני מוכרי האלטה זאכן היום ערבים, שצועקים בקולי קולות ביידיש “דברים ישנים”. ואני חושב ואם תשאלו ערבי באיזה שפה זה תכלס? הוא יענה ערבית! למרות שזה בכלל עברית בהגייה אשכנזית, ת’ לא דגושה נשמעת כמו ס’ ותכלית נהפך לתכלס ודתי לדוסי. אל כל זה השתרבבו מילים בלדינו טורקית ועוד. וכולנו משתמשים היום בתערובת של שפות שהתחברו לעברית התקנית.

השוק גדל וגדל בלי צורה, כשיותר ויותר יהודים מצטרפים למסחר בהתחלה הנתינים העות’מנים דוברי הערבית, החלבים והאורפלים והס”טים, ואח”כ כל עדה הוסיפה את המקום שלה והייחוד שלה. השוק התרחב לכל הכיוונים אך עדיין היה ארעי ומוזנח. כפי שניתן לראות עד היום בכניסה לעיר העתיקה באזור שער שכם, שם עוד רואים את הכפריות שסוחבות עדיין את גידוליהן מהכפר אל העיר, מי שהקדימה, תפסה מקום טוב יותר.

החנויות הראשונות 1910
ישיבת “עץ חיים” עברה מהרובע היהודי לשיא הגבעה. בונה את הישיבה וחיידר לילדים וקיר שתוחם את השוק ממזרח, בנוסף הישיבה בונה 20 חנויות, שהישיבה השכירה לסוחרים וכך הישיבה קיבלה מימון נוסף, אלו הם בעצם החנויות הראשונות ועד היום השוק המקורה נקרא רחוב עץ חיים.

כשהבריטים התחילו את שלטון המנדט, הם לא יכלו לקבל כזה שוק שרובו היה מאולתר והיה “המפגע התברואתי הגדול בעיר” מבחינה סניטרית, והשוק נסגר. הייתה תוכנית לבנות כיכר אירופאית מודרנית, שהחנויות סוגרות אותה בריבוע. תכנית אשבי. אך למזלנו תכנית זאת נגנזה. הקרקע עברה לניהול ה”מוכתר של השוק” אדון יום טוב שרי”ם, שעשה הסכמים עם המוכתרים מהכפרים מסביב. והפלאחים שלהם היו צריכים לשלם לו “ארדייה” שכירות על הקרקע שתפסו, אך עדיין ברובו השוק היה ארעי על הרצפה.

*עד היום יש בשוק הגרוזיני ספסל עם שלט והסבר על פועלו של שרי”ם
יזמים ירושלמים החלו בונים חנויות לפי התקן “הבריטי” וכך בנאי ירושלים ומשפחת בנאי בראשם בנו את הרחובות האגס והתפוח בשנות ה20. (עד היום ניתן לראות בחלק מחזיתות החנויות את שנת הבנייה באותיות עברית למניינו כמובן).
בשנות ה30 נבנו “שוק הלואה וחסכון” החלק שקרוב לרחוב אגריפס ונבנה בהלוואה נוחה לסוחרים ע”י בנק הלוואה וחסכון בתנאי שייקרא על שמו ועד היום ישנו שלט בפינת רחוב השקד “שוק הלוואה וחסכון ועד העיר ליהודי ירושלים שנת התרצ”א.
“השוק העירקי” שנבנה במקביל בצד השני ע”י עולים בעיקר מעירק ועד היום נקרא השוק העיראקי.

“השוק הגרוזיני” נוצר בשנות ה40 כשנבנה בניין מוריה ואז נוצרה החצר שכלואה בין השוק הפתוח והמקורה, שנקרא בטעות השוק הגרוזיני, ובו גם גרים עד היום דיירים. והשוק קיבל את צורתו הנוכחית. למעט כמה באסטות שהיו פזורות על השוק הפתוח ונהרסו בשנות ה90

לאחר מלחמת העצמאות נחלקה ירושלים לשתי מדינות ירדן וישראל, והשוק העתיק של העיר העתיקה נהפך לפתע לשטח אויב ובלתי נגיש. כך הפך שוק מחנה יהודה לשוק הגדול של ירושלים הישראלית שהיה גם שוק קימעונאי וגם השוק הסיטונאי של ירושלים שפעל ברחובות מסביב לשוק עד שעבר בשנות ה70 לגבעת שאול. בתקופת הצנע השוק היה פעיל מאוד מכיוון שלא היו חנויות רבות בשכונות ובוודאי לא סופרים כמו היום, כולם היו צריכים להגיע למחנה יהודה. בשנות ה50 גם התחיל הבישול הביתי לצאת החוצה אל הרחוב, זה התחיל עם רחמו שהיה בעצם, בית האוכל הראשון של ירושלים, עוד לפני שהיו מסעדות, ועד היום זאת לא מסעדה. בהתחלה הכניסה הייתה מחדר המדרגות בחוץ הלקוחות היו נכנסים אל המטבח ומביאים את המצרכים שקיבלו בתלושים. אורז בן גוריון, אבקת ביצים, קמח, שמורי דגים, שעועית לבנה. ורחמו ואשתו רבקה היו מבשלים עבורם. בעצם הם קיבלו תשלום עבור הבישול בלבד. בהמשך התחילו לבשל מראש, למכור ולהושיב את הלקוחות. ולעניים נתנו תמיד בחינם בד”כ אורז שעועית בפיתה “רק שלא ירעבו” ולמי שלא יכל לשלם פשוט אכל והלך. באותה תקופה החלו המאפיות הגדולות חבה, עבאדי, וקלדרון.

בתקופת הצנע גם ה”חמארות” החלו לפעול וגם מהמעט שהיה לאנשים, חלקם היו הולכים לבזבז קצת מהקצת על משקה, משחק, ושיחה עם החברים. וכמעט לכל עדה היה את בית המרזח שלה בשוק, עד היום נשאר איתנו בית הקפה של משפחת און בשוק העירקי, חוץ מזה שהיום כבר לא מגישים שם אלכוהול רק קפה או תה שום דבר לא השתנה וחלק מהשחקנים שתפגשו שם, שם מאז ועד היום כל יום.

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר, גדלה ירושלים והתרחבה לכל כיוון, ועם התפתחות השכונות הגדולות נפתחו גם מרכזי קניות חדשים. נקיים ונוצצים. לעומתם השוק באותה תקופה היה מלוכלך מוזנח ומוקד עברייני. ופעל בעיקר בסופי שבוע ובעיקר לתושבי השכונות שמסביב. אבל ניצני הקולינריה הירושלמית קרמו עור וגידים. ותושבי השכונה הקימו מוסדות שעד היום פועלים ומצליחים ופה גם הומצאה מנה קולינרית חדשה המעורב הירושלמי. שנות ה70 המשפחות הגדולות גדלו לעסקים גדולים בירושלים ואפילו בכל הארץ. מורנו, מזרחי, עמדי עם הפיצוחים.וצדקיהו עם החמוצים והסלטים, חמאווי בשר דהן ואוחנה עם הדגים ומשפחת חיים עם הממתקים ומעל כולם המותג הכי גדול שיצא מכאן מרחוב השקמה,רמי לוי, שהתחיל במחסן שמוכר לקימעונאי במחיר סיטונאי, והיום רשת שיווק השקמה עם מעל 40 סניפים בכל הארץ

בסוף שנות 80 כמה סוחרים בראשות משה שחר אבו דאוד הבן ואורי עמדי יו”ר המנהל הקהילתי של נחלאות, איש חינוך ועשייה ויליד השכונה. הם מבינים שהשוק והשכונה זקוקים לשינוי ושיקום. הם מחליטים לאגד את סוחרי השוק לועד, שיפעל כגוף אחד מול העירייה ומול השכונה, כך החל השוק לקבל תקציבים לשיפוץ ופתרונות לבעיות תברואתיות ובמקום 400 חנויות שצריכות להתנהל מול העירייה, הם הפכו לגוף חזק. כך הגיע התקציב ב1995 שעשו את הגגות והקירוי, ונוצרה ההבחנה בין השוק המקורה-רחוב עץ חיים והשוק הפתוח-רחוב מחנה יהודה

שנות ה90 היו קשות בשוק, עם הפיגועים הגדולים, פתאום מקום בחוץ נהיה סיכון. והתחילה במקביל עונת הקניונים. השוק הגיע לשפל שלו, הדיבור בירושלים היה “מי צריך שוק? “. והשוק פנה לקהל מקומי בעיקר מנחלאות, ולקניות בסופי השבוע למכורים, ולמזלנו יש הרבה כאלה בירושלים, שלא משנה מה יהיה, קניות לשבת הם יעשו בשוק. אבל עדיין הקליינטורה הייתה ירושלמית בלבד.ועיקר העניין היה קניות לבית, בוודאי לא מקום בילוי.

הגל החדש נפתחו חנויות הבוטיק הראשונות, רובם על ידי סוחרים מהדור השני והשלישי ירושלמים “ילדי שוק” שחוו את השוק מגיל קטן, והביאו חוויה חדשה לירושלמים, זה התחיל עם-הכל לאופה וגם מאפה (קפה מזרחי) של אלי מזרחי ממשפחות האצולה של השוק שהביא את האספרסו הראשון לשוק, מאפים ומוצרי אפייה ונישה לבשלנים. אח”כ הוא המשיך עם מסעדת צחקו הראשונה שקרצה לגורמה.
באשר פרומז’רי באשר הייתה נחשבת כאחת ממסעדות הבשר הטובות בירושלים, שווארמה וחומוס ואחכ עברו לחלבי הפכו למכולת חלבית זולה מאוד אבל הכל טוב לאותו היום. אלי בן הדור השלישי נסע לטייל בצרפת וראה את מבחר הגדול ובעיקר את תרבות הגבינה והחליט להביא את אירופה לארץ הוא ואחיו שינו כיוון נגד כל הציפיות. בהתחלה אפילו גיכחו עליהם “מי יאכל גבינה בארץ”. הם התחילו לשלוח משגיח כשרות אל המחלבות שהם אהבו וכך ייצרו מוצר כשר שעד אז לא היה קיים בארץ ועם השנים נהפכו אפילו ל”ברוקרים” של גבינות כשהם מחזיקים ברשותם גבינות מיוחדות לפעמים בבלעדיות. והפכו את באשר פרומז’רי לשם בינלאומי עם מבחר של מעל 1000 גבינות מכל העולם ואפילו כשרות בזכותם.
עוזיאלי איש האתרוגים פתח את חנות הבריאות הטבעית שלו, והתחיל את הנישה בישראל של רפואה מהטבע והרפואה התימנית, בוודאי בישראל והיום תפס שם בעולם הרפואה האלטרנטיבית העולמית.

ממלכת החלוה, אלי ממן שהתחיל עם הטעימה הקטנה על הדרך ואין מצב שלא תטעם עם הילדים שעומדים עם מגשים עם טעימה חינמית קטנה ובסוף אתה קונה בענק והמבחר שהוא הוסיף לשוק החלווה העולמית, היום יש לממלכה כבר למעלה מ100 טעמים של חלווה סניפים בכל הארץ וייצוא לחו”ל.
פתאום השוק החל להיות מגוון ומעניין יותר והתחיל לקרוץ לאוכלוסיות שעד אז לא הגיעו אליו. ירושלמים ששכחו אותו, והחלו גם ניצני תיירות הפנים,

כשיותר ויותר ישראלים מתחברים לתערובת האותנטית הזאת ובאים לטעום. שפים ירושלמים כמו טלי פרידמן, עזרא קדם, ומשה בסון התחילו להביא תיירים ללקט ירקות ומצרכים מיוחדים מהשוק, אפילו ארומה פתחו סניף.
וגם ניצני חיי הלילה נזרעו בעשור הזה, כשמוריס החל לנגן על העוד ולנפנף בסמטאות השוק בלילות.

בשנת 2009 נפתחה מסעדת המחנהיודה היום קבוצה עם 12 מקומות בירושלים, לונדון ופריז. הם ראשונים שהביאו את ה”תל-אביבים” ותיירות הגורמה. שפים ותיירים מכל העולם החלו לעלות לשוק מחנה יהודה, וכל המדינה התחילה לעמוד בתור. עד חצי שנה המתנה בתקופות העמוסות!!

האטלייה של טלי פרידמן שפתחה את הסטודיו שלה ממש בשוק, מעל החנויות והתחילה להביא קבוצות לבישול בשוק ולארח בגג שלה את שועי העולם שקיבלו חווית שוק בקלאסה דיפלומטית.

באותה שנה נפתחה החצ’פורייה שהחלה כמאפייה קטנה להאכיל את הפועלים של השוק והפכה לאחד העסקים העמוסים והמצליחים בשוק.
הפסטה באסטה פתחו 2010 והביאו את ההברקה עם המנה הזולה טעימה ומגוונת והיום הפכו לרשת מצליחה עם 15 סניפים בארץ. הפיש אנד ציפס של אוחנה הדייגים שפיתחו מוצר שכבר יש להם ויפנה לתיירים בהתחלה רק מחו”ל ולאט לאט כל הירושלמים למדו לאכול את המנה הכל כך אנגלית ולא מקומית. חיי הלילה החלו לפרוח עם הברים הראשונים רוזה/הטיפה וקזינו דה פריז של שאנן סטריט ואלי מזרחי. לאט לאט התפתחה לה בשוק סצינה גדולה של חיי הלילה בירושלים עם כ40 ברים מכל המינים שפונים לכל המגזרים.
בעשור הזה החלו הטיולים הקולינריים ואני כמדריך טיולים שהיום עיקר עבודתי בשוק, יכול להעיד על אלפי קבוצות של תיירים מהארץ ומחו”ל שגילו גם את הקסם, ובאים פעם אחר פעם לשוק מחנה יהודה. אין יום שישי שלא פוגש אותי מישהו שהדרכתי פעם, ובשמחה אומר לי: הנה חזרתי עוד פעם עם המשפחה. אין מחמאה יותר טובה מזו ואני שמח שמחנה יהודה נהיה לאטרקציה הראשית בעיר ביום ובלילה. אחד האתרים המתויירים בארץ. ולא סתם נבחר לאחד מעשרת השווקים הטובים בעולם בכמה מגזינים נחשבים בעולם.

מה שמקסים בעיניי פה לדעתי, ואפילו מקומיים מפספסים מתוך הרגל, שעד היום ניתן להלך בין התקופות שעברו על השוק. השוק העירקי – עוד משמר את התקופה הראשונית הזאת של המסחר, מפגש של כפריים ועירוניים, עברית ערבית ותרגולי שפה, רוב הסוחרים ערבים והלקוחות ירושלמים. מועדני החברים קלפים טאולה/שש בש ורמי קלפים, תוכלו לשמוע ממקור ראשון סיפורים מלפני קום המדינה. ב”רחמו” תוכלו לחזור לתקופת הצנע, רחמו פה איתנו כבר מ1954 וכאילו כלום לא השתנה, עדיין מגישים אוכל ביתי ופשוט, בלי מלצרים, כמו מנזה. עד היום צריך לעמוד בתור לפתח למטבח, לבקש מהבשלניות מה שאתם רוצים, מקבלים את האוכל, משלמים בקופה, ורק אז לחפש מקום לשבת. אפשר לראות את זה גם בחנויות “דמי המפתח” שעוד איתנו. שבעל החנות יושב בתוך החנות עמוק בפנים, לא ממש מעוניין במסחר, אל תפריעו לו להתרכז לקרוא תהילים, ועד היום יש לנו משחיז סכינים בשוק הגרוזיני, וחנויות עדתיות 5 חנויות אתיופיות ו2 רוסיות, ועוד הרבה חנויות שקפאו בזמן, מוכרים דברים של פעם ולא שופצו 50 שנה. לצדם ממש בתי קפה צבעוניים, ברים ושלל מסעדות ומאכלים. הכל אחד ליד השני, משהו מכל תקופה נשמר. לא סתם שוק מחנה יהודה נהפך גם ללב שלנו הירושלמים. כי עם כל הכבוד לעיר העתיקה ויש כבוד… זה המקצוע שלי, רק פה “כל” הירושלמים יכולים להפגש, אין עליו ויכוח הוא שייך לכולם אין בו מקומות קדושים, פה הירושלמים יכולים לשכוח לרגע את העבר ולהנות מההווה. ירושלים מפורסמת בזכות אתריה הרבים אך גם בזכות האוכלוסייה המגוונת שבה, את כולם ניתן לפגוש בשוק מחנה יהודה. יהודים מוסלמים ונוצרים על שלל עדותיהם. חילונים ודתיים זקנים וילדים, עשירים ועניים כולם. זוהי נקודת המפגש היחידה שלנו.