מסדר זיהוי בדרך לקיר הפשקווילים

בחברה החרדית יש ערך חשוב מאד ללבוש ולביגוד , והקפדה לא לשנות מאום מהמסורות הכרוכות בו. יש כמה וכמה נימוקים, אבל הנימוק המרכזי הוא שהלבוש המיוחד מפריד ומבדיל בין החרדי לבין העולם שמבחוץ. ובכך הוא שומר עליו מפיתויים.

הליטאיים והספרדים ילבשו חליפות קצרות אלגנטיות וכובעי בורסילנו. יש להם פיאות קטנות מאחרי האוזנים. בדרך כלל הרווקים יגלחו את הזקן, מעשה שלא יעשה אצל החסידים. ככלל המתבגרים החרדים נחשבים כגנדרנים לעומת עמיתיהם החסידים. הם אוהבים חליפות יקרות, עניבות ומותגים. הרבנים וראשי הישיבות ילבשו את הפראק ואת הצילינדר שמבטא את הסטאטוס שלהם.

החסידים מגדלים זקן ופיאות ארוכות, אצל רובם הפיאות ממוקמות לצידי הזקן. אצל חלק מהחסידויות ההונגריות (כמו ויז’ניץ ובעלזא) הפיאות נכרכות מסביב לאוזניים. בניגוד לליטאיים חליפותיהם ארוכות, ובשעת התפילה הם יכרכו את הגרטל (חגורה) מסביב למותניים בכדי לחצוץ בין הפלג הגוף התחתון שנחשב בזוי יותר לפלג הגוף העליון שנחשב כרוחני יותר. בדרך כלל החסידים הפולניים כמו גור יחבשו כובע לבד גבוה, והחסידים ההונגריים יחבשו כובע מקטיפה, כמובן שיש לנו מידות שונות ומשונות לכובע הזה . חלק מהחסידים ילבשו מכנסים קצרות שנקשרות מעל הגרבים בשבתות וימים טובים יהיו שילבשו גרביים לבנות ויהיו שילבשו גרביים שחורות. באם תראו גבר שלובש גרביים לבנות בימי החול, הרי שמדובר באדמו”ר שרק לא יש את הפריוולגיה הזאת.

חרדים ירושלמים בני הישוב הישן שאבותיהם עלו לארץ ישראל לפני העליות הציוניות. בחברה החרדית הם נחשבים כציניים ובעלי הומור וככאלה שיש להם שיוויון נפש למה שמתרחש מסביבם. הם ילבשו את ה”סופר”, כובע קטיפה רחב שוליים ו”החלאט”- חליפה בעלת חגורה קבועה. בשבתות וחגים הם ילבשו את ה”קפטן” מעיל זהוב מפוספס ואת ה”ג’ובע” מעיל עליון קל בצבע חום . ירושלמים אדוקים יותר, ביניהם חסידי תולדות אהרון ילבשו ביום חול את הקפטן הירושלמי, אלא שצבעו יהיה ירוק/ אפור. מקורו של הקפטן הוא באיסור שאסרו העותמאנים על יהודים אשכנזים להיכנס לירושלים במאה ה18 עקב חוב שהיו חייבים לערבים. האשכנזים התחפשו למזרחיים ולבשו את מעילם שכונה קפטן (בפתח) . בהמשך מעיל זה התקדש אצלם הפך לסמלם ועד היום הם לובשים אותו.
כמובן שחלוקה זאת היא סכמטית מאד, שכן ישנם הרבה ניונסים ותתי ניונסים שונים ומגוונים.

כובע וחליפה יילבשו מיום הבר מצווה כסימן להתבגרות.

החסידים הנשואים יחבשו את השטריימל שהוא כובע פרווה העשוי בדרך כלל מפרוות דלקנים, מחירו הממוצע 2000 דולר. את החליפה היומיומית תחליף הבקעיטשע השחורה העשוייה מסטן. בירושלים נהגו ללבוש בשבת את הקפטן שהוא מעיל זהוב מפוספס. חסידי גור ילבשו את הספודיק שהוא כובע פרווה גבוה יותר מהשטריימל.

יש לנו סקאלה רחבה מאד של בגדי נשים שמבטאים את תפיסת הצניעות בקהילה הספציפית. למשל בתולדות אהרון הנשים מגלחות את שיער ראשן ביום החתונה, ועל הראש הקרח הם יעטו את היעזמא שהיא פיסת בד בצבע שחור, ויש כאלה שיחגרו סינר למותניהן. בקצה השני יש את הנשים מהקבוצה הליטאית שחובשות פיאות שבמהלך השנים הפכו לסמל סטטוס יוקרתי וכיום ישנן פיאות יותר נאות משיער טבעי. המחיר ההתחלתי לפיאה הממוצעת הוא 15 אלף ₪. גודל ואיכות הפיאת מעידה על הפתיחות של האישה שלובשת אותה. יש חסידויות כמו בעלזא או סאטמר שהנשים לובשות פיאה ועליה כובע.

בין שתי הקצוות של נשות תולדות אהרון המחמירות והליטאיות המודרניות יש לנו קשת רחבה ומגוונת של מטפחות וכובעים, כל אחת לפי העדה שהיא משתייכת אליה.

הרב עובדיה יוסף תקף נחרצות את אלה הלובשות פיאה, לכן בדרך כלל נראה את נשות ש”ס לובשות מטפחות או כובעים מפוארים.

הרבניות ילבשו בדרך כלל כובע מוגבה.