מתחילים במתחם התחנה

התנועה הטמפלרית התפצלה מהנצרות הפרוטסטנטית במחוז וירטמברג בגרמניה. הם הציעו רפורמות על פי עקרונות התנ”ך והברית החדשה. בראשה עמד כריסטוף הופמן – איש הרוח ולצידו גיאורג דוד הרדג – איש המעשה. היה להם עיתון בעזרתו הפיצו את רעיונותיהם ששמו היה “ווארטה”. הם חיברו תפילות, בטלו את הכמורה, ההדרכה הרוחנית היתה בידי “זקני העדה” ובמקום כנסיה יש “בית עם”. הטמפל הוא לא מקדש של אבן אלא קהילה של בני אדם. בגרמניה היה אז רעב, והוא בנוסף לרדיפות ולרעיונות משיחיים הביאו אותם לרצות להגר לארץ הקדושה. לאחר תלאות לא פשוטות שעברו על הקהילה הגיעו הופמן והרדג לנמל חיפה ב – 1868 כשהם מסוכסכים והקימו שתי מושבות: הרדג בחיפה והופמן ביפו. אנשי הקהילה באו אחריהם כאשר היה סינון כבד ולא כל אחד התקבל. האיכלוס החל ב – 1870. בשנת 1871 הוקמה התנחלות בת חקלאית ליד המושבה ביפו בשם “שרונה”. אנשי הדור השני הקימו את “וילהלמה” ליד לוד.

בשנת 1906 הוקמה “בית לחם הגלילית” ולידה ב – 1907 הוקמה “ולדהיים”. המושבה בירושלים נבנתה בעמק רפאים על שטח אותו קנה מתאוס פרנק בשנת 1873 ומכר אותו לטמפלרים. בשנת 1878 קבעו הטמפלרים בירושלים את מרכזם והעבירו לשם את ההנהלה שלהם ואת בית הספר.

כאשר הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים דווחו העיתונים בהתלהבות: “הקיטור בא הקיטור בא”. בן יהודה לא התלהב מהשם “קיטור” וכך כתב: “השתמשנו עד כה במילה “קיטור” לקיבוץ עגלות הנמשכות בכוח המכונה, יען כי לא מצאנו לזה שם אחר, אף כי ידענו שאין השם הזה עולה יפה”. יחיאל פינס מצא שבגמרא לשיירה של חמורים קוראים “חמרת” ולשיירה של גמלים קוראים “גמלת” (בבא בתרא) ועל המשקל הזה הציע לקרוא לשיירה של מרכבות “רכבת”. למכונה הסוחבת את הרכבת קוראים בערבית “קטאר” ולכן דוד ילין הציע “קטר”.

“המונים המונים בעמק רפאים. איש ואשה, נער וזקן. יהודים, ערבים, יוונים, בני אירופה ובני אסיה, ינהרו ינהרו, המונים המונים, בדרך העולה חברונה. ועגלות תרוצנה רוץ ושוב…וכל הכיכר, השוממה כמעט תמיד, הומה עתה מאדם רב, וכל הפנים ששים ושמחים. מה יום מיומיים?

תקיעה תקיעה תקיעה!!

וכדורי אש ומשאות עשן ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמוקות וקול בעבוע מים, וקול צפירה, וקול תרועת העם: הקיטור בא!! הקיטור בא!!…. כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד…. וירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור.”

ידע ידענו כי לו חכמו המהנדסים קצת יותר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך. איננו מדברים…. גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים. באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים גם מאה ועשרים ק”מ לשעה, הרכבת היפו – ירושלמית עושה רק חמישה ועשרים קילומטר לשעה, לאמר, כמעט יותר מעגלה פשוטה, אך כל אלה נוכל לסבול, אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת, הוא שחסרים ברכבת דברים אחדים נחוצים כל כך. איה למשל בעגלות הרכבת, המים לשתיה, לרחיצה? איה למשל, בעגלות האלה, אפרונים לאפר סיגריות? ואחרון אחרון חביב: איה במחילת כבודכם, בית הכבוד, החשוב כל כך בנסיעות ארוכות?