5 – נוסיף עוד קיסם למדורה

הפלמ”ח היה הרבה מעבר לארגון לוחם – הוא היה משפחה, שבט של ממש עם שפה, צחוקים וחוקים משלו.
החבר’ה חיו יחד, אכלו יחד, נלחמו יחד – ובלילות ישבו סביב המדורה, סיפרו צ’יזבטים, שתו מהפינג’אן ושרו עד שנרדמו על תרמיל.
מתוך החוויות האלה נולדו מילים מצחיקות ששילבו עברית, ערבית ויידיש – ובלי לשים לב, נוצרה תרבות שלמה שמלווה אותנו עד היום.
מהרוח הזו צמחו גם השירים, הסלנג, ותרבות הטיולים השנתיים שכולנו מכירים.
על הרוח הזו כתב נתן אלתרמן את שירו : "מסביב למדורה" האזינו:

שפת הפלמ”ח לא הייתה ספרותית או מנומסת – בדיוק להפך.
זו הייתה שפה של עשייה, לא של דיבורים.. הפלמ”חניקים חיו בשטח – נלחמו, יצרו, בנו, לא היה להם זמן לפטפט. היה צריך לדבר תכל’ס.
הם אספו מילים מהשטח – קצת ערבית (פינג’אן, צ’יזבט), קצת יידיש (קומזיץ), קצת המצאות שלהם (התחרבש, ג’ובניק) – וכך יצרו שפה חדשה לגמרי, שפה שמתאימה למי שקם בבוקר למשימה, שפה שמתאימה לכל יושבי הארץ בלי קשר למוצא.
גם סביב המדורה – עם הצחוקים, השירים והסיפורים – השפה הזו הייתה חלק מהקסם. הם לא קידשו את חוכמת הספרים, אלא חכמת החיים.
אגב, ידעתם? תכל׳ס באה מהמילה "תכלית" ביידיש…
אז אולי עכשיו יותר ברור למה הישראלים כל כך ישירים?

"קומזיץ" היא צירוף של שתי מילים ביידיש: "קום-זיץ", "בוא, שב". בספרו של מוטי זעירא, "עקשנות וכוכבים" כתוב:
"העגלון שנסענו איתו ידע רק יידיש. כשבדרך היה צריך לעלות במקום קשה לסוסים היינו יורדים, וכשהגיע למצב שאפשר היה שוב לעלות, היה צועק אלינו מרחוק: 'קום – זיץ!'.
זה מצא חן בעיני יצחק פיינרמן, מאנשי עמק יזרעאל. כשהיה בא ומעיר מישהו לאכול חתיכת לחם בשמן עם בצל, היה קורא בקולו של העגלון 'קום – זיץ!', וכך נולד הקומזיץ".
מאז – המילה "קומזיץ" הפכה לשם נרדף למדורה, בואו שבו סביב המדורה.

״מדוע לובשת הזברה פיג’מה?״, ״מה עושות האיילות בלילות?״ ומי זה ״יוסי, ילד שלי מוצלח״?
את השירים האלה אתם בטח מכירים, אבל אולי תופתעו לגלות שמי שכתב אותם נולד בקיבוץ, לחם בפלמ״ח ואף קבור כאן בבית העלמין! שמו: ע. הלל – הלל עומר.
ממש כמו שאלתרמן כתב בשיר ששמענו עכשיו: ״מה נשיר עליהם מה נשיר, הם עושים זאת יפה מאיתנו, בעצמם הם כותבים להם שיר, ואפילו ספרים כבר נתנו.״