על הדק בנמל

ב19/5/1936 – (בשיאם של המאורעות ובמהלך אירועי 'יריד המזרח') עגנה מול החוף האנייה היוגוסלבית "צ'טוורטי", כשעל סיפונה 1000 טון של מלט.
העגינה הייתה סמלית וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב.
דיזנגוף, שמצב בריאותו היה רע ורק שעה קודם לכן יצא מבית החולים, מיהר להגיע למקום. ההמונים קיבלו את פניו בקריאות "הידד!" והוא קרא: "פה יהיה נמל גדול למרות הכל!"
מפקד האנייה היוגוסלבית שהביא את המלט, ירד לחוף ונדהם מהתכונה הרבה סביבו, אך כשהוסבר לו שהוא מפקד האנייה הראשונה שזכה לעלות על חוף נמל ת"א התרגש אף הוא.
סבלים (מעולי סלוניקי) פרקו מהאנייה במשך שבועיים (!) 1000 טונות של מלט בשקים.
בגלל המים הרדודים הסירות לא יכלו להגיע למזח ולפיכך שק המלט הראשון נישא על כתפיו של סבל עברי אל חופה של העיר העברית וכולם שרו בהתלהבות ובהתרגשות את ההמנון. שני השקים הראשונים של המלט נלקחו למזכרת – אחד למוזיאון תל אביב והשני לעירייה.
מזח העץ הזמני נשטף על ידי הים תוך זמן קצר. כמה חודשים אחר כך נחנך מזח הברזל.
הצורך במקום מחסה לסירות, הנהנה ממים שקטים, היה קריטי במיוחד בהתחשב בסחורת הייצוא העיקרית של הנמל – פירות הדר, שכאמור, היוו סחורה רגישה שטלטול עלול לפגוע באיכותה. וכך החלה בניית המַעגָנָה (מְקום עגינה לכלֵי שַיט קטנים) שאתם רואים ממש לפניכם.
בפברואר 1938 החלו להפעיל במקום גם נמל נוסעים. המשמעות של הפעלת נמל נוסעים, קולט עלייה, בתל אביב – העיר העברית הראשונה – הייתה סמלית ועוררה התרגשות עצומה ביישוב (גם אם היקפי התנועה בו היו נמוכים יחסית.)
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגרו נמל תל אביב (ויפו) בפני כלי שיט מסחריים.
עם תום המלחמה הנמל הפך למרכז מחתרתי לאימונים של "ההגנה". בתקופה זו החלו להגיע משלוחים גדולים של נשק ואמצעי לחימה, שנטמעו בתנועה הערה של פעילות הנמל. לנמל היהודי הייתה חשיבות קריטית בסוף ימי המנדט הבריטי בא"י כיוון שהיה הפתח הכמעט יחיד לפעילויות ההברחה של ציוד, מזון ונשק בעת מלחמה.
לאחר הקמת המדינה פחת השימוש בנמל ובשנת 1965 ,עם הפעלתו של נמל אשדוד, פסקה פעילותם הימית של נמלי תל אביב ויפו.

כחצי שנה לאחר תחילת פעילותו של נמל תל אביב, פרסמה לאה גולדברג שיר בשער עיתון "דבר לילדים".
רבקה לוינסון, מורה לריתמיקה בירושלים הלחינה את השיר ושלחה אותו לאחותה הגננת בתל-אביב כדי שתעמיד את השיר למבחן הילדים. השיר זכה להצלחה סוחפת ומיידית ופשט בכל מושבות הארץ ועריה כאש בשדה קוצים. הוא הפך להמנון הנמל:
לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

אם שאלתם את עצמכם – למה לאה גולדברג השתמשה במילה נָמָל (NAMAL) ולא בצורה התקנית נָמֵל (NAMEL) – נאמר כי עם הצלחה לא מתווכחים!
ההסבר – בקיצור:
נָמָל, במשקל גָּמָל שגור בפינו שנים רבות.
אבל…מאחר שיש לנו יותר מנמל אחד – הרי שאיך נבחין (ברבים) בין נמָלים חרקים לנמָלים של אוניות? זו בעיה! לפיכך, האקדמיה ללשון העברית –החליטה שיש לומר נָמֵל.
משוררים רבים כעסו על השינוי ואלתרמן הביע את כעסו על ההחלטה זו בשיר – "מִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה":
שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי…
אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי
וְהִנֵּה מִתְגָּרִים בִּי:
נָמֵל!…
תקראו לו NAMAL תקראו לו NAMEL – העיקר שנהנתם ושתבואו שוב…

על המנוף: (מתוך השלט שנמצא לצדו):
המנוף, מדגם "פטיש", נבנה בארץ בשנת 1938.
המנוע המתקדם ומערכת החשמל הובאו מאירופה.
בכל שנות פעילות הנמל, עד סגירתו בשנת 1965 ,שימש המנוף לפריקה ולטעינה של סחורות ומטענים כבדים ( 5 טונות ויותר) והיה היחידי מסוגו שפעל בארץ.
בשנת 2005 הוסר המנוף ממקומו ושופץ בבית מלאכה. לאחר סיום העבודות עוגן חזרה למקומו.
עם השנים, קנה לו המנוף גם מעמד של אייקון תרבותי לכל דבר, וכיכב בציוריו של נחום גוטמן, בתצלומים ובסרטים רבים, ביניהם "מציצים" ו"לול".