רחוב ינאי

בשביל הקהל הירושלמי שמורכב ברובו מקהל מסורתי, אין על ירושלים בשבת. הכל סגור, התנועה רגועה ובמרחבים מסויימים לא קיימת בכבישים. זה ניכר בכמות הולכי הרגל שצועדים ברחובות הקטנים יותר. הקהל החילוני בירושלים נסמך שנים על 2-3 מקומות שפתוחים בשבת או על שיטוט לעיר העתיקה. אפילו מסעדת מחניודה המפורסמת שבשוק סגורה בשבת ואף משתדלת להגיש לקהל הירושלמי אוכל שלא מעיז לחצות את גבול הבייקון. דיוואן, בולינט, מייקס פלייס, זוני ואפילו פאבים בשכונת אבו תור הם אלה שנשאו את לפיד החילוניות בזמנו. היום כמות המקומות שפתוחה בשבת אומנם לא מתקרבת לתל אביב או חיפה אבל בשביל עיר עם רוב שמגדיר עצמו בין חרדי לדתי זה כבר הספק מרשים. מסעדות, פאבים, מסיבות כל זה כבר מובן מאליו. אפילו קמה בעיר יוזמה חדשה שיכולה להכיל את שני הקהלים- שמירת שבת בפרהסיה. מצד אחד העסק פתוח בשבת, מצד שני קהל דתי (ליברלי יותר) יכול לשלם מראש או בצאת השבת עבור המזון במסעדה שבושל אף הוא לפני כניסת השבת. יוזמות כאלה אפשר למצוא היום בשכונת רחביה וטלביה.

המעבר בין העיר העתיקה לעיר החדשה הוא תהליך שקורה ב 160 שנה האחרונות. תחילתו ביציאה מחומות העיר הן למערב ירושלים היהודית והן לצפון ירושלים הערבית. התפתחות המרכז שבו אנו מסיירים הוא עבודתם המתוכננת והמדוקדקת של הבריטים ששלטו על הארץ החל מ 1917. בסמוך אלינו מצוי ״המשולש הירושלמי״ – רחוב יפו, רחוב קינג ג׳ורג ובן יהודה. והוא למעשה מרכז העיר של היום. הבריטים עשו לירושלים טוב, אבל שנים של תכנון אורבני הססני והתחשבות במרחבים היסטוריים יצרה מרכז עירוני צפוף וקשה לתנועה- כך גם אפשר לראות באחד הרחובות החשובים בירושלים- רחוב עזה ובית ראש הממשלה. ציר מרכזי בעיר בעל נתיב אחד שנחסם בקביעות במעבר השיירה הממלכתית. ברבות השנים נעצרה תנועת התחבורה הציבורית בעיר והוחלפה בסמלה החדש של ירושלים – הרכבת הקלה. אהבו להתלונן עליה אבל היא הפכה לכלי הכי יעיל להתניידות בעיר. במרחק פסיעה קל מאיתנו יושב מרכז הכובד של ירושלים- העיר העתיקה על מגוון אתריה הקדושים, האגן הקדוש, האנרגיה הרוחנית, המקור לסינדרום ירושלים. אומנם היא ישנה אבל במרחק לא גדול מאיתנו מתחילה בתקופה האחרונה פריחה ברובע הנוצרי- מסעדות ובר יין שפתוחים בשעות הערב. דבר יוצא דופן בנוף העיר העתיקה שבאופן מסורתי צוללת לתרדמת בשעה 19 בערב.