שער יפו הוא השער העיקרי לכניסה לעיר העתיקה עבור הישראלים והתיירים. רוב הערבים נכנסים משער שכם. השער עצמו הוא זוויתי כדי להקשות על אויב פוטנציאלי את הכניסה. ליד השער ישנה גם כניסה רחבה למכוניות. נקודה זו בחומה נפרצה בשנת 1898 כדי לאפשר כניסה קלה לוילהלם השני ולאשתו אוגוסטה ויקטוריה אל העיר. בכניסה הרחבה הוא יכול היה להישאר על סוסו והיא לא היתה חייבת לרדת מן המרכבה שהביאה אותה. השער נקרא שער יפו כי מכאן ימינה יוצאת הדרך ליפו, אבל אם נפנה שמאלה נגיע לחברון וזה שם השער בפי הערבים – באב אל ח’אליל כלומר “שער הידיד” שהוא כינויו של אברהם ושם העיר חברון בפיהם. כאשר נכנסים אל העיר מגיעים לרחבה גדולה – “כיכר עומר אבן אל חט’אב” – כובש ירושלים המוסלמי בתקופה שלאחר מוחמד.
מדוע לא הוכלל הר ציון בתוך החומה?
כאמור הר ציון לא הוכלל בתוך החומה למרות שקבר דוד שנערץ על ידי המוסלמים נמצא שם. יש לציין כי בתקופות קודמות הר ציון נכלל בתוך החומה. החוקרים נותנים לכך שתי סיבות : האחת היא סיבה כלכלית. להקיף את הר ציון פירושו של דבר הוצאה מאד גדולה של כסף וזמן . כדי לחסוך כספים וכדי לסיים את הבנייה יותר מהר החליטו לוותר על הקפת ההר ולמעשה החומה חוצה אותו, שכן ההר לא כולל רק את השטח שמחוץ לחומה אלא גם חלקים של הרובע הארמני והיהודי. סיבה שניה היא שרוב המבנים בהר ציון היו מבנים נוצריים וביקשו מהגופים הנוצריים להשתתף בהוצאה, אבל כסף לא היה להם וגם ניסיון לגייס כספים מחו”ל לא צלח ולכן החליטו להשאיר אותם בחוץ.