שמו של השער בא לו מכיוון שהוא מוביל להר ציון. השער הוא שער זוויתי כמו רוב שערי ירושלים העותומניים. מבחוץ אנו רואים הרבה מאד חורים של כדורים, חורים שנוצרו בקרב במלחמת השחרור. מעל השער נראה “משיקולי” (מתקן הגנה) וסביבו קישוטים כמו שקיימים על כל השערים. חיברתי את הנקודה הזו עם המגדל האיובי אפילו שיש מרחק מסוים ביניהם בגלל הקשר שלהם. כאן אנחנו נכנסים אל העיר העתיקה והמשך הסיור יהיה מצידה השני של החומה.
שער ציון במלחמת השחרור
בלילה בין ה – 19 – 18 למאי 1948 פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון כדי לחבור אל המגינים של הרובע היהודי. בראש הכוח עמד דוד אלעזר (דדו). הכוח החדיר עזרה לרובע הנצור: בכוח אדם, בתחמושת ומזון. כתוצאה מויכוח בני אנשי הכוח הפורץ – הפלמ”חניקים ובין מפקדת חטיבת עציוני – החטיבה הירושלמית, השער נשאר ללא שמירה וכאשר הפלמ”ח עזב את הרובע, חטיבת עציוני לא החליפה אותו בשמירה על השער. באותו יום נכנס הליגיון הירדני לעיר ומה מאד התפלאו בראותם את השער נטוש וברור שהם תפסו אותו עד יום הכניעה – 28/5/1948.
לשער ציון היה תפקיד חשוב גם ביום הכניעה. ביום זה הובלו כל הלוחמים לשבי בירדן ובהם היו גם כאלה שלא היו לוחמים אבל הירדנים החליטו שגם הם בלוחמים ולכן צרפו אותם אל השבויים. הפצועים הובלו אל המנזר הארמני והנשים, הזקנים והילדים עברו לצד הישראלי של שער ציון. היה זה יום שישי בלילה ובחוץ חיכו להם אנשינו עם נרות שבת, שמיכות ואוכל. רוב הפליטים עברו ביום שישי והשאר עברו ביום שבת בבוקר. למחרת הועברו דרך שער ציון גם הפצועים. דרך אגב החיילים שהלכו לשבי חזרו לאחר 9 חדשים.